כמה מלים על הסכמי פשרה וסודיות

מדי שנה נפגעים אלפי אנשים נפגעים מרשלנות וטעויות רפואיות, כאשר רק חלק קטן מהם מגישים לבסוף תביעה נגד המוסדות הרפואיים האחראיים. וכמה מתוכן מסתיימות בהכרעה בבית משפט? רק 1% עד 1.5%.
הסיבה היא שרוב התביעות מסתיימות בפשרה. האינטרס של הנהלות בתי החולים וחברות הביטוח ברור: אין להן כל רצון לחשוף את הפגמים בהתנהלותן. בנוסף, ברובם המכריע של המקרים מחויבים הנפגעים לחתום על הסכמי סודיות. הם מתחייבים שלא לפרסם את פרטי המקרה ואת הסכומים הגבוהים שהם משלמים כפיצוי.
ללקוח הפרטי כדאי במקרים מסוימים לקבל במהירות וללא משפט ארוך את הפיצויים הגבוהים, אך כשמדובר ברשלנות רפואית נכנס למשוואה גם האינטרס הציבורי. התנהלות שקופה ולקיחת אחריות ציבורית הן אבני היסוד בהגברת הבטיחות והאמון במערכת הבריאות, היא מדרבנת את הגורמים האחראיים לתקן את הדרוש תיקון, להפיק לקחים ולמנוע את המקרים הבאים.
הסכמי הפשרה – או בשמם הפחות מכובס "הסכמי השתקה" – לא מאפשרים למערכת התמודדות אמיתית עם הכשלים ולמעשה סוללים
את הדרך למקרה הרשלנות הבא.
לסיכום, הסכמי פשרה הם אולי פתרון נוח ומהיר לנפגע הפרטי ולחברת הביטוח, אבל ברוב המקרים המפסיד הוא הציבור.